סיפורי הצלחה: ג'יזל

אני ג'יזל. אני פיטבולית בת שנתיים ואימצתי את המשפחה האנושית שלי לפני קצת יותר משנה.

אני גרה בבית שמכיל את אמא עתליה שאמנם אין לה מספיק פרווה והיא הולכת על שתיים, אבל אני די אוהבת אותה, ילד שגם מתעקש ללכת על שתיים שקוראים לו אביאל והוא בן שבע וחצי, אח אמסטף מאומץ בן שלוש, והכי חשוב: אני!

ג'יזל, סיפור הצלחה

אני לא שומעת. חרשת לגמרי. אבל אני נעזרת באייס, אחי המאומץ כדי לחקות את הפקודות ועושה כל מה שהוא עושה. אפילו שאני לא שומעת, אני מדברת כלבית שוטפת. ונובחת כל פעם שאני רוצה משהו. אמא אומרת שזה כי אני חכמה במיוחד. אמא שלי גם לימדה אותי את כל הפקודות בשפת הסימנים. וכל הפקודות בבית ניתנות בדיבור ובשפת הסימנים בו זמנית, כדי שגם אחי וגם אני, נבין את הכל. ואני אפילו יודעת לעשות דברים מסובכים, כמו לשכב ולהתגלגל.


אמא לא רצתה בהתחלה לאמץ עוד ילדה. כי היא מגדלת את כולנו לבד, ומפרנסת יחידה. היא גם תמיד עסוקה, אז היא לא הייתה בטוחה שיהיה לה זמן לעוד ילדה כמוני. אבל הילד שלה האנושי שכנע אותה שאני המתנה הכי מוצלחת ליום ההולדת שלה בדצמבר. ואפילו שאייס האמסטף בא מרקע קשה ולא מסתדר עם כלבים, היא בסוף באה לראות אותי. טוב, זה כי אני מהממת והיא לא יכלה לעמוד בקסם שלי.
ולפני קצת יותר משנה היא באה. אני זוכרת שראיתי אותה בפעם הראשונה. היא באה עם אביאל ואייס היה ברצועה, כדי שלא יתקוף אותי אם הוא לא יאהב אותי. אבל כמו כל אחד אחר, הוא כשכש בזנב וליקק לי את הפנים. אמא ואביאל לא כישכשו בזנב…מסכנים, אין להם זנב. אמא התכופפה וליטפה אותי, אבל כל הזמן דיברה עם הוטרינר. אבל אביאל, חיבק אותי ואני התאהבתי בו. היה לו ריח של עוגיות וילדות ישראלית. הוא דיבר אלי, אבל לא שמעתי אותו. בכל זאת, הרגשתי שזו אהבה ממבט ראשון.

בבית החדש, חיכתה לי מיטה מפנקת, קערת אוכל משלי! כי בחיים הקודמים שלי, הייתי צריכה לריב על אוכל, והייתי רזה מאוד. אפילו נשכו אותי באוזן כלבים אחרים, כי הייתי קטנה, ולא נתנו לי לאכול. אבל פה, היה לי הכל משלי. אמא קנתה לי רצועה מיוחדת באדום, כמו שרציתי. ואני יודעת להביא את הרצועה שלי ולא מתבלבלת עם הרצועה השחורה של אייס.
אפילו שיש לי מיטה, אני אוהבת לישון ביחד. אז לפעמים אני ישנה במיטה של אייס, וכשאמא לא מסתכלת, בלילה בלילה שכולם ישנים, אני ואייס מתגנבים למיטה של אביאל וישנים שם כל הלילה עד שאמא באה בבוקר ותופסת אותנו.

כשבאתי, הייתה לי נשירה והפרווה שלי הייתה דלילה באזורים מסוימים כי הייתה לי מחלת עור. אבל הווטרינר נתן לי תרופה, ואמא עשתה לי אמבטיה נעימה עם שמפו מיוחד. ועכשיו הפרווה שלי מבריקה ומהממת כיאה ליפיפיה שאני. אמא גם מוסיפה לי לאוכל שמרי בירה, כדי למנוע נשירה ולחזק את הפרווה. אני מתה על זה, אבל הקמצנית נותנת לי רק כף אחת ביום. ממש צער בעלי חיים…

למרות שאמא שלי די משתדלת, אני עדיין מרגישה שיש צורך בשיפור בתנאי המחייה שלנו. באמת שהיא מנסה, ואפילו רכשה את ערוץ הכלבים בטלוויזיה. בינינו, חדשות ערוץ 2 כבר יותר מעניינות. יש תוכניות משעממות ואני מעדיפה לעמוד בחלון ולפקח על השכונה מרבית מהזמן. יש חתולים שמתעקשים לעבור שלא מעבר חציה, אז אני נובחת עליהם ממרומי הוויטרינה.
הערתי לאמא שלי גם על העובדה שאין מספיק גיוון בחטיפים שאני מקבלת. לא לעניין חטיף אחד ביום.

בסך הכל די בסדר פה. אני שמחה שאימצתי אותם. לכו תדעו מה היה קורה אם הייתי בוחרת ללכת למשפחה אחרת. הם צריכים להודות לי שאני מקשטת להם את הבית ביופי שלי, שאני מצחיקה אותם בשטויות שאני עושה,משקיעה מזמני היקר כדי לשמור על הבית ולפקח על הנעשה בשכונה, נותנת להם ללטף אותי, ואני מודה שאני אוהבת אותם מאוד. תאמינו לי, הם זכו. מי עוד היה לוקח את כל המטלות האלו על עצמו?

 

השיתופים שלכם מצילים חיים!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *